פסק-דין בתיק ת"א 25217-05

רקע

מונחת לפניי תביעתו של מר בן בסט יעקב, יליד 1939 (להלן: "התובע") לפיצויו בגין נזקים שנגרמו לו ביום 16.08.04 עת ירד ממשאית הנושאת מ.ר 7122957 שהייתה נהוגה בידי בנו מר בן בסט אלברט (להלן: "הנתבע 1"), החליק על מדרגות המשאית ונפל ארצה על רגלו השמאלית (להלן: "התאונה"). כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"  או "הנתבעת 2") היא חברת הביטוח אשר ביטחה בזמנים הרלוונטיים את המשאית.

ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס של מד"א לקבלת טיפול רפואי בבית החולים וולפסון שבחולון שם אובחן שבר בירכו השמאלית של התובע. התובע נותח ברגלו כאשר בוצע קיבועו של השבר בעזרת מסמר תוך לשדי . לאחר מכן אושפז התובע במוסד השיקומי 'מגדל הזהב' שבבת-ים במהלך השיקום אובחנה תזוזת המקבע המתכתי ולכן נותח בשנית ביום 08.09.04 ושוחרר ביום 15.09.04.

בקדם משפט שהתקיים ביום 16.09.09 בפני כב' השופטת שריר הודה ב"כ הנתבעת בחבות. בסיומה של ישיבה זו ניתנה הצעת בית המשפט להסכם פשרה. בקדם משפט שהתקיים ביום 05.11.09 דחה ב"כ הנתבעת את ההצעה.

ד"ר עמרמי ברוך, כירורג אורטופד בדק את התובע ביום 31.01.06 כמומחה מוסכם על הצדדים. בעקבות החלטתה של ועדה רפואית לערערים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לעניין נכותו הצמיתה של התובע, פנה ב"כ התובע בבקשה לאשר בדיקה חוזרת של התובע אצל המומחה המוסכם. לאחר שנתקבלה תגובת הנתבעת לעניין זה הורתה השופטת שריר בהחלטתה מיום 27.01.10 כי יש להעביר למומחה שאלת הבהרה בה יחווה המומחה את דעתו בשאלה האם על סמך המסמכים שיצורפו, חלה החמרה המצדיקה בדיקה חוזרת. משפרשה השופטת שריר לגמלאות התיק עבר לטיפולי. בקדם משפט שהתקיים ביום 27.05.10 ולאחר שהתקבלה תשובתו של המומחה טענו הצדדים לעניין הבדיקה החוזרת של התובע ע"י המומחה. בסיומה של הישיבה ציינתי כי המדובר בתיק פלת"ד משנת 2005, שאין הכחשה לעניין החבות ומדיניות שיפוטית ראויה מצריכה להכריע בסכסוכים מסוג זה במהירות האפשרית. יחד עם זאת ציינתי כי יש לשקול את טענות הצדדים בכובד ראש. בהחלטתי מיום 30.05.10 הוריתי, בהמשך לנימוקיה של כב' השופטת שריר בהחלטתה מיום 27.01.10 ולאחר עיון בתשובות המומחה שבכדי לא לגרום לעיוות דין, מן הראוי להורות על בדיקה חוזרת של התובע. ביום 04.10.10 הוגשה חוות דעתו של המומחה לאחר הבדיקה החוזרת. לאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם על בסיס חוות הדעת הצעתי ביום 13.01.11 הצעה לצדדים להגיע להסדר דיוני על בסיס סכום ששיקף את שיקלול הסיכויים והסיכונים כפי שעמדו בפניי. ביום 02.02.11 הודיע ב"כ התובע כי הוא אינו מקבל את ההצעה. לאחר שהוגשו תצהירי עדות מעודכנים קבעתי את התיק לישיבת הוכחות. ביום 08.11.11 התקיימה ישיבת ההוכחות בה העידו התובע והגב' בן בסט נאור, בסופה ולבקשת ב"כ הצדדים נתתי תוקף של החלטה להסכם דיוני אליו הגיעו באשר להגשת סיכומי טענות בכתב. ביום 30.11.11 הוגשו הסיכומים מטעם התובע וביום 12.01.12 סיכומים מטעם הנתבעת.

משעסקינן בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ומשהודתה הנתבעת בחבות אעבור לדון לעניין הנכות והנזק.

דיון והכרעה

הנכות הרפואית

בחוות דעתו כתב ד"ר עמרמי שהתובע מתלונן על כאבים עזים במפרק ירכו השמאלית וכי הכאבים גוברים בהליכה ובמאמץ פיזי וכן לאחר ובזמן עמידה ממושכת. כמו כן התלונן התובע על כאבים בלילה וקושי לישון על צידו השמאלי. המומחה ציין כי התובע מהלך בצליעה משמאל ונעזר בקב אחד. בפרק 'הדיון' כתב המומחה כי התרשם מטווח תנועה שונה במעט מהבדיקה הקודמת שערך אך צילומי הרנטגן לא הדגימו כל שינוי בהשוואה לצילומים מלפני חמש שנים. המומחה ביקש לציין ולהדגיש בחוות הדעת כי קיים חוסר התאמה בין המגבלה שבטווחי התנועה שבמפרק הירך לבין צילומי הרנטגן. בפרק הסיכום נכתב כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור 20% בגין המגבלה בטווח מפרק הירך לפי סעיף 35(1) ג' לתקנות המל"ל ונכות צמיתה בשיעור 5% בגין קיצור גפה לפי סעיף 47(5)ב'.  ב"כ התובע המלומד טען בסיכומיו כי התובע פנה למל"ל בתביעה להחמרה והוועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי נותרה לתובע נכות צמיתה ומשוקללת בשיעור 33.5% כן הוסיפה לתובע שליש על פי תקנה 15 כך שנכותו הצמיתה עומדת בשיעור 45% מיום 22.12.09. ב"כ הנתבעת המלומד טען בסיכומיו כי אין כל רלוונטיות לקביעת המל"ל למעט לעניין הניכויים שכן קביעת המומחה היא המחייבת בתיק.

לאחר שעברתי על חוות דעת המומחה סבורני כי משהמומחה לא זומן להעיד ומשהצדדים אינם חלוקים על קביעותיו ומשלא מצאתי סיבה לסטות ממנה אני מקבלה כלשונה וקובע כי נכותו הרפואית הצמיתה והמשוקללת של התובע תעמוד בשיעור 24%.

הנכות התפקודית

ב"כ התובע המלומד טען לעניין זה באריכות בסיכומיו שבכתב. נטען כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע פגיעה קשה ביותר בירך רגל שמאל, התובע עבר שני ניתוחים במהלכם הושתל לאורך ירכו מוט מתכת שמוסמר. ב"כ התובע טען כי עקב תזוזת המוט התובע מתהלך בצליעה ונזקק לעשות שימוש באופן קבוע במקל הליכה. עוד נטען כי התובע מתקשה בהליכה, אינו יכול להניח את כובד משקל גופו על רגלו השמאלית, מתקשה בהרמת משאות ולו הקלים ביותר, מתקשה בביצוע פעולות פשוטות בבית ומתקלח בישיבה. ב"כ התובע טען כי למעשה התובע כמעט ואינו מתפקד ומצבו אינו מאפשר לו לנהל אורח חיים תקין וסביר. כמו כן טען ב"כ התובע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע אינה משקפת אל נכון את מצבו בעקבות התאונה. הפגיעה התפקודית קשה ועולה לאין שיעור על דרגת נכותו הרפואית ולכן הוא מבקש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע תעמוד בשיעור 40% אם לא מעבר לכך.

ב"כ הנתבעת טען כי בנסיבות המקרה דנן יש לקבוע כי התובע נעדר כל פגיעה תפקודית שכן בהתאם לדברי התובע בעדותו הוא עובד עם בנו באותה עבודה שביצע עובר לאירוע התאונה. אומנם כעת עושה זאת התובע בהתנדבות אך ככל שהתובע מסוגל להתנדב כל יום משעה 08:30 ועד השעה 15:00 "בהתאם לצורך של העבודה" (עמוד 11 שורה 5 לפרוטוקול מיום 08.11.11) הרי שהוא יכול אף לקבל שכר עבור עבודתו זו. ב"כ הנתבעת טען כי הוכח שהתובע אינו מוגבל בתפקודו ויכול לשוב לעבודה באופן סדיר שכן הפגיעה לא הותירה בו כל מגבלה. עוד טען ב"כ הנתבעת כי התובע לא הביא לעדות את בנו שעימו עובד ואשר נמצא עם התובע מרבית שעות היום ויכול היה להעיד על תפקודו של התובע. בנוסף טען ב"כ הנתבעת כי התובע נוסע ומטייל בחו"ל דבר המעיד כי הוא ממשיך ומתפקד באופן רגיל לחלוטין. ב"כ הנתבעת טען כי ככל שהתובע מוגבל בתפקודו הרי שאין הדבר נובע מהתאונה דנן אלא ממצבו הרפואי עובר לתאונה וכפי שעולה מהתיעוד הרפואי באשר למצבו הלבבי ותלונותיו על קוצר נשימה. כך למשל בתיעוד מיום 11.02.09 התלונן התובע כי אינו יכול לעלות שתי קומות במדרגות כי מפתח כאבים בחזה המלווים בקוצר נשימה והזעה. בנוסף טען ב"כ הנתבעת כי התובע נחקר ארוכות בבית המשפט כאשר הוא עומד ואף הגיע לבית המשפט ללא מקל הליכה. בסיום טענותיו לעניין זה טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי הנתבעת תעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 10% בלבד שהיא נכות סבירה ביותר בנסיבות העניין.

לאחר שעברתי על טענות הצדדים, על העדויות והמסמכים שבתיק בית המשפט סבורני כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע בשיעור הנכות הרפואית. התובע אומנם קם לעבוד יחד עם בנו, נוהג ברכב ואף יושב לצד בנו במשאית ומסייע לו אך תהיה זו שגיאה לומר כי הוא שב למצבו עובר לתאונה או אף שנכותו התפקודית עומדת בשיעור 10% בלבד. בנסיבות המקרה דנן בעקבות התאונה עבר התובע להתגורר עם גרושתו שהעידה (עמוד 13 שורה 8) כי היא זו שנועלת לו נעליים וגורבת לו גרביים כמו כן העיד התובע (עמוד 10 שורות 6-12) שהוא עוזר לבנו בעבודה אולם הבהיר כי מדובר בעבודה אדמיניסטרטיבית. יתירה מכך בגילו של התובע לפגיעה בעצם הירך יש משמעות תפקודית שעשויה להחמיר ברבות השנים וסבורני כי יש לקחת גם עובדה זו בחשבון אף אם התובע כעת, אינו ספון בביתו מבוקר עד ליל.

לאור האמור לעיל אני קובע כי במקרה דנן מתקיים הכלל שקבע כב' השופט אור בע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792 לפיו:

"בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד"

ולא החריג לכלל שבסיפא דבריו שם. נכותו התפקודית של התובע תעמוד בשיעור 24%.

הפסד השתכרות

ב"כ התובע טען כי עובר לתאונה השתכר התובע שכר חודשי ממוצע של 3,470 ש"ח נטו וכי אלמלא התאונה יכול היה להמשיך ולהשתכר כך לפחות עד גיל 75. ב"כ התובע טען כי התובע נעדר מעבודתו כ-16 חודשים כאשר עבור שלושה חודשים מתוכם שולמו לו דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי ועל כן יש לפצותו בגין הפסדי שכר מלאים ל-13 חודשים בסך של 45,110 ש"ח. באשר להמשך תקופת העבר טען ב"כ התובע כי יש לפצות את התובע לפי הפסד חודשי של 2,500 ש"ח ובסך הכל למשך תקופת העבר שמתום תקופת אי הכושר ועד היום (71 חודשים) יש לפצותו בסך של 177,500 ש"ח. סה"כ הפסדי ההשתכרות לתקופת העבר לטענת ב"כ התובע עומדים על סך 222,610 ש"ח.